מה קרה כשהתקנו משאבת סחרור בבור רדוד מדי

במאי 2024 החליט דב רויטמן, בעל חווה ביישוב כפרי בצפון, להתקין משאבת סחרור בבאר השקיה חדשה שנקדחה בשטח שלו. הקבלן שביצע את העבודה קבע שעומק הבאר – 12 מטרים – מספיק למשאבת סחרור "קטנה ויעילה", והתקין משאבה של 2 כ"ס בעומק של 8 מטרים. תוך שלושה ימים המשאבה התחילה לעבוד ברעש חריג ולשאוב מים עכורים מלאי חול ובוץ. כעבור שבוע נוסף, המשאבה נשרפה לחלוטין לאחר שכל המים בבאר הרדודה אזלו תוך שעות ספורות, והיא המשיכה לפעול "ביבש". הבעיה לא עצרה בהרס המשאבה – השאיבה התוקפנית ששמה הרסה את מבנה הבאר הרדודה, גרמה לקריסת הדפנות וליצירת בור בוץ שאינו ראוי לשימוש. העלות לחפירת באר חדשה ועמוקה יותר הגיעה ל-45,000 שקל, לעומת 8,000 שקל שהיה עולה פתרון מתאים מלכתחילה עם משאבה עילית.

מדוע משאבת סחרור לא מתאימה לבארות רדודות

משאבת סחרור נועדה לפעול בבארות עמוקות עם אספקת מים יציבה וגדולה. המשאבה עובדת על עקרון "מציאת" המים והובלתם לפני השטח, אבל היא דורשת מים זמינים סביבה כל הזמן כדי לקרר את המנוע ולהבטיח פעולה תקינה. בבאר רדודה של 12 מטרים, כמות המים המצטברת מוגבלת מאוד – בדרך כלל בין 200 ל-500 ליטר. כשמשאבה חזקה של 2 כ"ס מתחילה לפעול, היא יכולה לרוקן את כל הבאר תוך 10-15 דקות.

כשהמים אוזלים מהבאר הרדודה, המשאבה מתחילה לשאוב אוויר יחד עם המים. זה יוצר בעיה כפולה: ראשית, המנוע מתחמם כי אין מים לקרר אותו, ושנית, הפרופורציות של המים והאוויר גורמות ליצירת בועות וקוויטציה שהורסת את הכנפנית. במקרה של רויטמן, המשאבה עבדה תוך כדי "בליעת" אוויר במשך 6 שעות רצופות לפני שהיא נשרפה – זמן מספיק כדי לגרום נזק חמור גם לבאר עצמה.

הנזק המצטבר למבנה הבאר הרדודה

שאיבה אינטנסיבית מבאר רדודה יוצרת לחץ שמשך עמום של המים מהקרקע מהמדרון מלא. התופעה נקראת "שקיעה" והיא גורמת לחול ולחלקיקים עדינים להיכנס לבאר ולערבב עם המים. במקרה של רויטמן, הבאר הרדודה הפכה תוך יומיים למעין "מיקסר בוץ" שהפיק מים עכורים ומלאי משקעים.

הנזק החמור יותר נגרם לקירות הבאר עצמה. הלחץ הנמוך ששנוצר במהלך השאיבה גרם לקירות החול והבקיעה להתפרק ולהתמוטט פנימה. תוך שבועיים, עומק הבאר צומצם מ-12 מטרים ל-6 מטרים, וקוטרה הפנימי הצטמצם פי 3. במעשה, הבאר הפכה לבור בוץ רדוד שאי אפשר היה להשתמש בו לכל מטרה.

השגיאות הקטלניות של הקבלן

הקבלן שביצע את העבודה אצל רויטמן לא הבין את הבדל בין בארות רדודות לבארות עמוקות, ולא ידע שלכל סוג באר יש דרישות שונות לחלוטין למשאבה. הוא ראה את עומק של 12 מטרים כ"עמוק מספיק" למשאבת סחרור, ולא בדק את שיעור הגדודה של המים בבאר או את מבנה הקרקע שסביבה. יתר על כן, הוא בחר במשאבה על פי הספק הרצוי ולא על פי התאמה לסוג הבאר.

שגיאה נוספת הייתה המיקום של המשאבה בעומק של 8 מטרים בלבד. במצב רגיל, המשאבה הייתה צריכה להיות ממוקמת לכל הפחות מטרים מעל קרקעית הבאר, אבל בבאר רדודה זה לא היה אפשרי מבלי להשאיר אותה קרובה מדי לפני השטח. התוצאה הייתה שהמשאבה הייתה קרובה מדי לקרקעית ורחוקה מדי מהמים, מצב שיצר בעיות מרבית הכיוונים.

אי-הבנת המגבלות של מים תת קרקעיים רדודים

הקבלן לא הבין שמים תת קרקעיים ברדודה מוגבלים מאוד בכמות ובקצב הגדודה. בעוד שבאר עמוקה יכולה לספק אלפי ליטר ליום מבלי להתרוקן, באר רדודה מסתמכת על מחלחל מקומי קטן שמתגדמש לאט. קצב הגדודה הטבעי בבאר של רויטמן היה כ-50 ליטר לשעה, אבל המשאבה ששישה לשאוב 2,000 ליטר לשעה – פער של פי 40.

המצב נחמר בחודשי הקיץ כאשר מפלס המים התת-קרקעיים ירד באופן טבעי. הבאר שכבר הייתה רדודה הפכה לרדודה עוד יותר, והמשאבה המשיכה לפעול גם כשלא היו מים להעביר. במקרה דומה בגליל העליון, משאבת סחרור שהותקנה בבאר של 10 מטרים עבדה "ביבש" במשך 3 ימים רצופים לפני שהבעלים הרגישו שמשהו לא בסדר.

הסימנים המוקדמים שהתעלמו מהם

היו סימני אזהרה ברורים שמשהו לא בסדר עם המערכת, אבל רויטמן וגם הקבלן התעלמו מהם או לא ידעו לפרש אותם נכון. הסימן הראשון היה הרעש החריג שהמשאבה הפיקה – צלילי יניקה וצפצופים שהעידו על בעיית קוויטציה. הסימן השני היה הירידה הדרגתית בלחץ המים שיצאו מהמשאבה, ירידה שהעידה על כך שהמשאבה מתקשה "למצוא" מים.

הסימן הכי ברור היה השינוי בצבע המים שיצאו מהמשאבה. תחילה המים היו צלולים, לאחר מכן הם הפכו לעכורים קלות, ובסוף הם היו חומים ומלאי משקעי חול. זה עידן בבירור על כך שהמשאבה "גוזרת" את קרקעית הבאר ופוגעת במבנה שלה. במקרה בכרמל, בעל בית שהתעלם מסימנים דומים גילה לבסוף שהמשאבה יצרה "מנהרה" בקרקע שחיברה את הבאר שלו לבור ספיגה סמוך.

מתי הבעיה הופכת בלתי הפיכה

הרגע הקריטי במקרה של רויטמן היה כשהמשאבה התחילה לפעול ללא מים למשך זמן ממושך. פעולת משאבה "ביבש" יוצרת חימום קיצוני שמוריה לא רק את המשאבה אלא גם פוגע בבאר סביבה. המים שנשארים בבאר מתחממים למעל 60 מעלות צלזיוס, והחום הזה גורם לחימר ולחול להתקשח ולחסום את נקבוביות הקרקע שבדרכן מגודשים המים.

כשהנזק מגיע לשלב הזה, אין דרך לשקם את הבאר הישנה. המבנה הפנימי של הקרקע סביב הבאר נהרס, הנקבוביות נסתמות, והיכולת של הקרקע לספק מים נפגעת לצמיתות. במקרה של רויטמן, גם לאחר הוצאת המשאבה הרוסה, הבאר המשיכה להיות עקרה ולא ספקה מים גם לאחר גשמי החורף.

הפתרון המתאים לבארות רדודות

לבארות רדודות צריך פתרון שמתאים למגבלות שלהן ולא "נלחם" איתן. המשאבה המתאימה היא משאבה עילית (משאבת סילבסטר) שנמצאת על פני השטח ושואבת את המים דרך צינור יניקה. המשאבה הזו מתאימה לעומקים של עד 8 מטרים, ויכולה לעבוד עם כמויות מים קטנות מבלי לגרום נזק לבאר.

יתרון נוסף של משאבה עילית הוא שאפשר לשלוט בה בקלות ולכבות אותה ברגע שהמים אוזלים. בנוסף, אפשר להתקין מערכת שמתריעה כשמפלס המים יורד מתחת לרמה בטוחה. במקרה ברגע בשלהב, התקנה של משאבה עילית במקום משאבת סחרור פתרה את בעיית האספקת המים ומנעה כל נזק לבאר.

טכנולוגיות מתקדמות לניהול בארות רדודות

כיום קיימות מערכות ניטור מתקדמות שיכולות למדוד את מפלס המים בבאר בזמן אמת ולהתריע כשהוא יורד מתחת לסף בטוח. מערכות אלו יכולות לכבות אוטומטית את המשאבה כשאין מספיק מים, ולהפעיל אותها מחדש כשמפלס המים עולה. זה מאפשר ניצול יעיל של המים הזמינים מבלי לפגוע במבנה הבאר.

יש גם פתרונות של מיכלי איגום שאוספים את המים מהבאר הרדודה בקצב איטי ושומרים אותם למתן רציף. המים נשאבים מהבאר למיכל במינון שמתאים לקצב הגדודה הטבעי, ומהמיכל מופצים לכל הדרושים. הפתרון הזה מאפשר ניצול מקסימלי של המים הזמינים ומונע כל נזק לבאר.

מתי הבאר הרדודה הופכת לבלתי שמישה

ברגע שמבנה הבאר הרדודה נפגע מחמת שאיבה אגרסיבית, ההתאוששות כמעט בלתי אפשרית. הנזק למבנה הקרקע המטהר, לחוזר המים הטבעי ולכושר הגדודה של הבאר הוא נזק מצטבר שאינו הפיך. במקרים רבים, האפשרות היחידה היא חפירת באר חדשה במיקום אחר, עם הקפדה על שימוש בטכנולוגיות מתאימות.

במקרה של רויטמן, הוא נאלץ לחפור באר חדשה בעומק של 25 מטרים במיקום אחר בשטח שלו. העבודה כללה לא רק חפירה חדשה, אלא גם טיפול סביבתי בבאר הישנה שהפכה לבור בוץ ויכלה לגרום לזיהום מים תת-קרקעיים באזור. העלות הכוללת כללה בעצם בניית מערכת השקיה חדשה לגמרי.

הלקחים לבעלי חוות וגננים

הלקח העיקרי ממקרה זה הוא שלא כל באר מתאימה לכל סוג משאבה, ושמומחיות בחוד בארות דורשת ידע מעמיק על הידרולוגיה, גיאולוגיה וטכנולוגיות שאיבה. בעלי חוות שמתמודדים עם מגבלות מים חייבים להתייעץ עם מומחים אמיתיים ולא להסתמך על קבלנים שמתיימרים לדעת הכל.

חשוב לזכור שחיסכון בעלות בשלב התכנון יכול להוביל להוצאות עצומות בהמשך. במקרה של רויטמן, חיסכון של 5,000 שקל על פתרון נכון גרר הוצאה של 45,000 שקל על פתרון בעיה שנוצרה מההחלטה הלא נכונה.

עולם המים מתמחה באבחון מקצועי של בארות מים ובהתאמת פתרונות שאיבה לכל סוג באר וצורך. הצוותים המנוסים מכירים את המגבלות והאפשרויות של כל סוג באר, ומספקים פתרונות שמבטיחים אספקת מים יעילה וביציבה ארוכת טווח, תוך שמירה על שלמות הבאר ועל איכות המים.